רבים היו הגורמים שהובילו להחלטתו של בנימין נתניהו לקבל אשכולות אש שתוותר על התקפת ישראל בלבנון. מטרותיו במלחמה נגד חיזבאללה היו תמיד יותר צנועות מאשר "ניצחון מוחלט" שחיפש נגד חמאס בעזה.
אך בעת התמודדותו עם המבקרים הפנימיים הרבים של הסכם זה - כולל שרי ממשלה מצידה הימנית הקיצונית, ראשי ערים בצפון ישראל ודמויות אופוזיציוניות - נתניהו חישב כי מטרותיו נמצאו בעיקר מתוך והסכמו, ובעוד הסיכונים שנובעים מהמשך הלחימה היו עולים.
"חיזבאללה אינה חמאס. איננו יכולים להשמיד אותה לחלוטין. זה לא היה בתוכניות," אמר יעקב עמידרור, יועץ ביטחון לאומי לנתניהו שעובד כעת במחקר בוושינגטון במכון Jinsa. "לבנון גדול מדי. חיזבאללה חזקה מדי."
הסכם השהייה זה "אינו החלום של רבים בישראל", אמר. אך עמידרור הדגיש את המלאי המתקצר של ישראל ואת "הלחץ" על חיילי מילואים שהיו נלחמים מזמן. "ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה עוד שנה של מלחמה" בקנה המידה הנוכחי בצפון, אמר.
כינויים ישראליים אמרו באופן עקבי כי מטרתם הייתה החזרה בשלום לבתיהם של עשרות אלפי תושבי הצפון שנפקדו לאחר שחיזבאללה התחילה לירות על ישראל לאחר התקפת חמאס ב-7 באוקטובר שנה שעברה.
המטרה הייתה לדחות לחיזבאללה מהגבול בין ישראל ללבנון ולשנות את "המציאות הביטחונית" לאורך הגבול.
לאחר חודשים של תקיפות גבול יחסית מוגבלות עם חיזבאללה, ישראל הסירה בספטמבר, והתחילה באופן מפתיע פעולה סמויה, שחררה אלפי דפיקות ומדברות רדיו והתחילה בסדרות של תקיפות אוויריות על כל לבנון, והתחילה בפלישה קשה לשכנה הצפונית לראשונה מאז כמעט עשוריים.
במשך מספר שבועות, נהגו רוב מנהיגי חיזבאללה, כולל המנהיג העליון חסן נסראללה, ורוב ארסנל הטילים והרקטות העצום של הקבוצה נהרסו. מטוסי מלחמה ישראליים תקפו את ביירות ברצון, וכוחות קרקע נטו על כל דרום לבנון.
היה הראשון לענות דיון כללי זה.
